ממלכת הכוזרים- צללים מן העבר ככלי ניגוח פוליטי חברתי

הממלכה הכוזרית הייתה ישות פוליטית ייחודית שהתקיימה בין המאות ה-8 וה-11 לספירה. היא השתרעה בשטחי אסיה בין חצי האי קרים, הרי הקווקז והים הכספי. הייחוד העיקרי של ממלכה זו היה אימוץ היהדות כדת השלטת, דבר נדיר בתקופת ימי הביניים.

הכוזרים היו במקור שבטים נוודים ממרכז אסיה שהתאחדו ככוח צבאי משמעותי. מיקומה האסטרטגי של הממלכה, בין האימפריה הערבית המוסלמית והאימפריה הביזנטית הנוצרית, העניק לה יתרון גיאופוליטי ניכר. הממלכה שלטה על מגוון שבטים ועמים, כולל הבולגרים, המדיארים והסלבים, אשר שילמו לה מיסים והשתתפו לצידה במלחמות.

כלכלת הממלכה התבססה בעיקר על המסחר בדרך המשי, אשר חיברה בין המזרח (סין, הודו ופרס) למערב (אירופה). שליטתה על נהרות הוולגה והדון, בהם עברו עיקר הסחורות, תרמה רבות לעושרה. בירת הממלכה, איטיל, שכנה בשפך הוולגה והייתה מחולקת לאזור מסחרי-כלכלי ואזור נפרד בו התגוררה האליטה השלטת בראשות המלך (הכגאן).

התגיירות הכוזרים הייתה חלק ממגמה רחבה יותר של אימוץ דתות מונותאיסטיות בקרב שבטים נוודים במרכז אסיה. על פי עדויות של גיאוגרפים ערבים ופרסים, האליטה השלטת, כולל המלך, היו יהודים, בעוד שהאוכלוסייה הכללית הייתה מגוונת מבחינה דתית. איבן פדלאן, שביקר בממלכה בשנת 921 לספירה, תיעד את הפלורליזם הדתי בכזריה, בה חיו יהודים, נוצרים, מוסלמים ושמאנים זה לצד זה.

המידע על ממלכת הכוזרים מגיע ממגוון מקורות, בעיקר מוסלמיים ויהודיים. אחד המקורות החשובים הוא חליפת מכתבים בין חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהודי ספרד, לבין יוסף, מלך הכוזרים. במכתבים אלו, חסדאי אבן שפרוט שיער שמדובר באחד מעשרת השבטים האבודים של עם ישראל. אולם, בתשובתו, המלך יוסף הבהיר שהכוזרים הם צאצאי תוגרמה, בנו של יפת, ואין להם קשר לעשרת השבטים האבודים.

מקור חשוב נוסף הוא "ספר הכוזרי" מאת רבי יהודה הלוי, אשר השתמש בסיפור ההתגיירות הכוזרי כמסגרת לדיון פילוסופי על היהדות. בספר זה, ריה"ל מתאר ויכוח בין מלך כוזר לנציגי דתות שונות, כאשר בסופו של דבר המלך משתכנע מטיעוני החכם היהודי ומחליט להתגייר.

ממלכת הכוזרים נעלמה כישות מדינית עם התחזקות נסיכות קייב ונצחון הרוסים בקרבות בשנת 965 לספירה. למרות זאת, עדויות היסטוריות מצביעות על המשך קיומם של הכוזרים עד למאה ה-12.

השאלה לגבי גורלם של היהודים הכוזרים הפכה לנושא מרכזי במחקר ובשיח הציבורי המודרני. תיאוריות שונות הועלו, כולל ההשערה שיהודי מזרח אירופה (האשכנזים) הם בחלקם צאצאי הכוזרים. שיח זה קיבל תאוצה עם פרסום ספרו של פרופסור שלמה זנד, "כיצד הומצא העם היהודי", אשר טען כי אין בסיס למושג "עם יהודי" וכי היהודים הם עדה דתית ללא קשר אתני משותף.

עם זאת, מחקרים גנטיים עדכניים מצביעים על כך שמוצאם של יהודי אשכנז הוא ממקור ים תיכוני, ולא נמצאו תימוכין למוצא ממרכז אסיה. יתרה מזאת, נמצא כי יהודי העולם חולקים מספר מצומצם של אבות ואימהות משותפים, התואם את התפיסה היהודית המסורתית של מוצא משותף.

כיום, מרבית ההיסטוריונים שוללים את ההשערה על מוצא יהודי מזרח אירופה מהכוזרים. מחקר של תעודות בארכיונים ברוסיה, שנפתחו אחרי נפילת ברית המועצות, מלמד אמנם על נוכחות כוזרים יהודים, אך אין סימוכין להגירה מסיבית של כוזרים יהודים לרוסיה ולמזרח אירופה.

למרות זאת, סיפורה של ממלכת הכוזרים ממשיך לעורר עניין רב בקרב היסטוריונים וחוקרים. הדיון סביב נושא זה מעלה שאלות מרתקות על זהות, דת ומוצא אתני, ומדגיש את המורכבות של ההיסטוריה היהודית והאירופית בימי הביניים.